מחיר ההצלחה

 

 

עכשיו כשאני חושבת על זה, הצלחה תמיד הפחידה אותי.

 

הסטוריה

הפחדים שהייתי מודעת אליהם היו קשורים לציפיות של אחרים ממני. לידיעה שכולם חושבים שאני יודעת, שאני מסוגלת, שאני מנהיגה, ולידיעה קטנה עוד יותר שיום אחד הם יעלו עלי ויגלו שכל זה הוא העמדת פנים אחת גדולה. שאני לא כזאת טובה, לא כזאת מסוגלת, שרק כשאני מאד מאד מתאמצת אני מצליחה להשיג משהו שנראה כמו הישג אמיתי.

 

אז מאד מאד התאמצתי.

ויתרתי על חיים אישיים, השקעתי את עצמי בעבודה, ומה שאני זוכרת יותר מהכל בתקופה ההיא היא הידיעה הברורה שאין ברירה. שזו הדרך היחידה לעשות את זה, שאני לא יכולה לבחור אחרת. וככל ששקעתי בזה יותר התחילה לנדנד לי ידיעה נוספת, הידיעה שאני בדרך למטרה שלא ברורה לי ושאני לא נהנית מהדרך. ועדיין לא חשבתי שאני יכולה לבחור.

 

מאיפה כל זה בא?

 

קודם כל, הטיפוס שאני, האנרגיה שלי כשאני במיטבי, שיוצרת במהירות ציפיות אצל אחרים, והצורך שלי לא להיכשל לנוכח הציפיות הללו. בצד עניין גדול, אתגר והצלחה, השנים בהם עבדתי כיועצת זכורות לי כשנים קשות מאד. הייתי כמו עכבר בגלגל בכלוב, לא הפסקתי להסתובב ולייצר עבור אחרים אנרגיה שלא שימשה אותי בכלל. לא עצרתי לחגוג הצלחות, עבדתי מדד ליין לדד ליין, והייתי חולה בין פרוייקט לפרוייקט. ההבדל בין שבר הכלי שהרגשתי פנימה, לבין מה שאחרים ראו בי הלך וגדל, והתחזוקה שהייתי צריכה כדי שאף אחד לא ישים לב להבדל הזה גבתה ממני המון. עד היום אני לא ממש יודעת כמה מזה נבע מדרישות התפקיד, וכמה נבע מדרישותי שלי מעצמי.

 

שנית, המודל שגדלתי עליו בבית, אמא שלי, שעבדה ועבדה ועבדה ועבדה ושלתפיסתי ויתרה על חיים אישיים והעדיפה תמיד את העבודה על פני כל דבר אחר. אני זוכרת שכשהייתי קצת יותר גדולה, הבנתי שהיא באמת חושבת שאין לה ברירה, שההקרבה הזו היא הכרחית, שאי אפשר להגיד "לא" לכלום, שאי אפשר לבחור. חוץ מזה היא אף פעם לא העזה להודות שהיא נהנתה בעבודה, לא העזה להודות שהיא נהנית להיות במרכז העניינים, להיות חשובה, להיות בעלת אימפקט. כאילו שזה אסור, כאילו שזה לא דבר טוב. כאילו שהמחיר האישי שהיא שילמה לא הצדיק את זה שהיא יכולה גם להינות תוך כדי. שצריך לסבול תוך כדי הנאה בעבודה.

 

מעברים

את התהליך החוצה מהעולם העסקי התחלתי עוד לפני שהפכתי להיות מאמנת. הבחירה הראשונה שעשיתי הייתה לאזן קצת את חיי הבית והעבודה. וליתר דיוק, לרווח קצת את חיי העבודה לטובת יצירת חיים אישיים. האמת לאמיתה היא שהחלטתי לא להצליח. החלטתי שיותר חשוב לי להקים משפחה, ומכיוון שהיה לי ברור שאי אפשר להצליח בלי לתת את כל כולי בעבודה, אז החלטתי לא להצליח עד שזה יקרה לשביעות רצוני.

 

בינתיים התחלתי להקשיב לקולות נוספים שעלו בי. קולות שתהו על הייעוד שלי, על הערך שאני מביאה לעולם, או ההיעדר בערך בעבודה הנוכחית שלי. כך הגעתי אל האימון, כך התאהבתי באימון, ובמי שאני כשאני מאמנת. בן זוגי, שבעצמו בחר בחייו בעיסוק שהוא אוהב, והולם את הייעוד שלו, עודד אותי ללכת אחרי הלב שלי, עד שלבסוף בחרתי. בחרתי באימון והרגתי את כל שאר האפשרויות.

 

כשהכל יותר מדי טוב

קל לי לאמן. העבודה הזאת לא מאמצת אותי יותר מדי ואני מגשימה את עצמי כשאני מאמנת.

 

וכשאני לא מתאמצת, כשהעבודה שלי לא מתבססת על מאמץ מנטלי כביר, כשהערך שאני נותנת הוא רק לאפשר למישהו אחר להיות מבריק, האם זה אמיתי? יתרה מכך, לא תמיד אימון עובד. ולא כל סשן הוא מבריק, והרבה פעמים לא ממש קורה כלום. צריך הרבה סבלנות, וצריך לסמוך על המתאמן שיעשה את המסע שלו בסוף התהליך המשותף, ובתוך כל זה – קשה לתפוס את האמיתיות של זה. אני שואלת שאלות, מפרידה ומבחינה, נותנת השראה, רואה ומאמינה. זאת עבודה?

 

ואם זה לא אמיתי, האם מגיעה לי הצלחה? האם מגיע לי להרוויח כסף על העבודה שלי? להיחשב למשהו בעיני מישהו? ולא דיברנו על הנאה. הגשמה עצמית. התחושה שאני נמצאת בדיוק איפה שאני צריכה להיות, ועושה את מה שבאתי לעשות כאן. אני נהנית לאמן – מותר לי להרוויח על זה כסף?

 

להגדיר מחדש – re calculating route

אז איך יוצאים מהפלונטר הזה?

 

בתחילת הדיון עם עצמי על מחיר ההצלחה אחזתי בידיעה שאם אני ארשה לעצמי להצליח, שאם אבחר בהצלחה, המחיר יהיה כבד, מחיר של הקרבה, של סבל, של מיקוד חסר פשרות בעבודה וויתור על חיים אישיים. הייתה לי תחושה שאני לא בוחרת להצליח כי אני מפחדת מהמחיר. לאורך הדרך הבנתי שהצלחה אפשרית גם בלי מאמץ חסר פרופורציות, אבל לא הייתי בטוחה שהבחירה הזאת מגיעה לי.

 

זה לקח זמן, אבלבסוף הבנתי שמה שנדרש כאן הוא הגדרה חדשה להצלחה, לעבודה, ולקשר ביניהם. נדרשת גם בחירה בהצלחה בהגדרתה המעודכנת. כי מאז שבחרתי לא להצליח, לא ממש שיניתי את הכיוון.

 

והקונטקסט הרחב של הדברים הוא לתת לעצמי רשות להינות ממה שיש. לשמוח במה שיש. כי מגיע לי. לא כי עבדתי קשה כדי להשיג את זה, אלא פשוט כי אני כאן, ואני נהדרת.

 

איך אתם מגדירים הצלחה?

Please reload

מחשבות שאני אוהבת

תלונות ופנטזיות

November 28, 2016

1/4
Please reload

מחשבות אחרונות
Please reload

ארכיון
Please reload

תיוגים
Please reload

© 2015 by Ayelet Sivan. Proudly created with Wix.com

אילת סיון

מאמנת אישית

Tel: 972-54-3090464